<h1>רי"ץ גיאת הלכ' חוה"מ</h1>
<h2>דף לד:</h2>
[מו"ק י"ב ע"ב] טוחנין קמח במועד לצורך המועד. אחד שכר תמרים ואחד שכר תאנים ושלא לצורך המועד אסור, ואם טחן וקצץ והטיל והותיר מותר ובלבד שלא יערים, ויש אומרים אין מערימין בכך רבי יוסי ברבי יהודה אומר מערימין והלכתא כת"ק. רב חצדו ליה חצדא דחטי בחולא דמועדא ואין לו מה יאכל הוה, שמע שמואל איקפד, אית דאמר לא סיימוה קמיה דאין לו מה יאכל הוה ואית דאמרי דאדם חשוב שאני ומיבעי ליה לאחמורי על נפשיה. ש"מ אין לו מה יאכל לא תימא עני אלא אפילו עשיר נמי כי אין לו מה יאכל ובעי למיחצד חיטי מארעיה שפיר דמי. וטעמא דחטי דלא פסדי אבל שערין דאי לא חציד להו נתרי ופסדי אפילו יש לו מה יאכל מותר. בירושלמי הות זרעה שערין מחצדין במועדא דלא יפקעון ויאבדון אבל חטי דלא פסדי אי שביק לה כי לא צריך להו בחולא דמועדא אסור למחצדינהו. ש"מ דבר האבוד לא שנא בתלוש ולא שנא במחובר מותר ולא בעינן שינוי אלא קוצר כדרכו ועושה כל מלאכתו כדרכו, ולצורך המועד אפילו דבר שאינו אבד מותר. קוצץ אדם דקל במועד ואע"פ שאין צריך אלא לנסורת שלו, לייט עלה אביי וכן הלכה. רב יהודה שרי למיעקר (כרעא) [כתנא] דחזי לחפיפה, ולמקטל כשותא דחזי (לשיפרא) [לשיכרא] ולמקטל (שומשי) [שומשמי] דחזי לנוי [לנזיי]. ר' ינאי הוה ליה פרדסא כי מטא בחולא דמועדא קטפיה, פי' הגיע זמנו לביצור הוה ואיהו סבר דהוה יכול למיקם עד לאחר הרגל ולא קם וקא פסיד, לשתא אחריתא שהייהו כולי עלמא לפרדסיהו לחולא דמועדא וקטפו אפקריה ר' ינאי לפרדסיה בההיא שתא וילפין מקלקלתא ולא ילפינן מתקנתא. וכן השיב רב נטרונאי לראשוננו. בשביל כרמים שלכם ששאלתם שזמן חרישתם וזמירתם מגיע לחדש ניסן שהגשמים רבים ונמשך עד הפסח ומעכבין את חרישתן ונפרחין ומלבלבין כשחורשין אותן הן נשמטין ונופלין ויש הפסד גדול, כגון פסידות אלו יש תקנה לזמור ולחרוש בתוך ימי המועד. ואם אי אפשר (היינו דאין היתר) לחרוש על ידי ישראל, איפשר לעשותם על ידי גוים או לא. כך ראינו שכל מלאכות חול המועד בין חרישה בין קצירה בין זמירה כולהו לקולא עבדינן ואפילו בדבר שהפסדו מועט, הלכך אם כמות ששאלתם (אי איפס צריכין) [אפ' אם אפשר] לעשות ע"י גוים, הרשות בידכם. ועוד שאלו מלפניו מהו לעשות מלאכה בחול המועד במחובר לקרקע ואפילו בדבר שהפסדו מועט וכי איכא למיחש לגנבי שרי או אסור ודקא קטיף ואיצריך לחביות למזבן ולמיזפת אי נמי מיבד [מיעבד] מידי במעצרתא שרי לתקוע אי לא וצימוקים שלא יבשו כל צרכם מהו לייבשן וללקוט תאנים לעשותן גרוגרת ולמיפסק ולמרכב כי לא הפסיק לפני הפסח מהו דאי שביק להו לבתר פסחא קדחא. והשיב כל מלאכות של המועד לקולא עבדינן דהלכה כר' יוסי דמקל, ולא מיבעיא בדבר שהפסדה מרובה אלא אפילו דבר שהפסדה מועט שרי. וכל אלין שאלתא שרי למעבדינון, ודוקא שלא יכונו את מלאכתם במועד ואם [כוונו] יאבדו, ומהו יאבדו דמפסדינן להו מנייהו בעל כרחם, דקאמרינן בעא מניה רבי ירמיה מרבי זירא כיון מלאכתו במועד ומת מהו שיקנסו בנו אחריו ואסקינן לדידיה קנסו רבנן לבריה לא קנסו רבנן וכן הלכתא. וכן אמר רב מתתיה כל מי שמכוין מלאכתו במועד קונסין אותו ומאבדין מה שעשה, ששנינו וכולם אם כוונו מלאכתן במועד יאבדו. מכניס אדם את פירותיו מפני הגנבים ובלבד שיביאם בצניעה בתוך ביתו. רב יוסף הוו להו הנהו כשורי עיילהו ביממא משום דצניעה דידהו יממא הוא כיון דבלילה בעו גברי יתירי ומדבורי דגברי אוושא מלתא. ושולה פשתנו מן המשרה שלא תאבד וכולי. ולדידיה קנסינן לבריה [לא], והכי אמר רב נטרונאי ממונא קנסינן, וכל מלאכה שנתכון לעשותה (ונאבד) [תאבד] ומקום דליכא ממון דלקנסיה כגון חייט או אורג או סופר שעשו מלאכת אחרים שאי אפשר לקנוס ממון אחרים קונסין אותן בעצמן ומשמתינן להו, ומלקינן עד דמקבלין עליהון דינא ושרינן להו שמתיהו.
